נשוי כוס ודירות דיסקרטיות

אני כותב את הדירות הדיסקרטיות האלה בשם מכר אחד קרוב מאוד שלי, בוא נגיד את זה. אגב, ההיכרות שלנו איתה התרחשה פעם בנסיבות דומות מאוד

התעוררתי בשבת לחום שאי אפשר לקרוא לו רק גוף. זה היה בפנים-בין הירכיים, מתחת לעור, בעמוד השדרה. התשוקה היא פראית, חמה, לחה, כאילו מישהו פשוט הוציא אותי מחלום מתוק ומואר מדי, אבל לא נתן לי לגמור. זה קורה לי. לעתים קרובות. במיוחד כאשר בחלום קרה… למרות שאני לא זוכר מה. רק עקבות – כאילו מישהו ביקר בי, אבל בלי פנים ושם. התחושה של נוכחות של זין קשה ופועם חם בנרתיק החם שלי היא ללא זיכרון.
בקרבת מקום, בצד השני של המיטה, הבעל משתין בשקט. הוא נוחר שטוח, עם המשקל שהשיגוי של יום שישי והיין האדום נותנים לשיחות ששנינו לא רצינו לסיים. אתמול היה ערב-ארוך, נעים, עם גבינה, צחוק וידו על מותני. אבל עכשיו זה בוקר. ואיתו זה בא. משהו שאינו תלוי בלוח הזמנים, בזוגיות ובאהבה הזוגית.
אני מתכופף קרוב יותר. אני לוחץ את שפתיי על גבו-חם, מעט לח. אני מנשק דירות דיסקרטיות בין השכמות, מעביר את ידי על החזה, על הבטן, מוצא את הזין שלו. הוא רך, ישן. גם הוא. אבל אני כבר בוער, הכוס רטוב, חם, משתוקק לחדירה מיידית. אני משחק באצבעותיי עם הזין שלו-בעדינות, בעדינות, כאילו אני מנסה להעיר לא אותו, אלא את זכותי לתשוקה.
הוא לא מגיב. הוא ישן חזק.
אני עושה עוד ניסיון. אני לוקח את דירותיו הדיסקרטיות, חמות, גדולות, ומכוון אותה לאט לאט בין הרגליים. אני שוכב קרוב יותר, נפתח, פועם כאילו הוא כבר מרגיש משהו. הנחתי את אצבעותיו על הכוס שלי-רטוב, כבר פתוח, כמעט מוכן להכניס את הזין. אצבעותיו מונחות בתוכה כמו מפתח שהוכנס אך לא הסתובב.
הוא ממלמל משהו דרך החלום. הוא לא פותח עיניים.

נסטיה … בבקשה … תני לי לישון עוד כמה שעות.…
קולו רך, כמעט חיבה. הוא לא דוחה — הוא לא מתעורר.
ואני שוכב. כמה שניות. עם ידו בין רגליו, גופו לצידו, עם זעם הבוקר הזה של תשוקה שאי אפשר לכבות, אי אפשר להתעלם ממנו. אבל אני כבר מבין: הוא לא תלוי בי עכשיו.

ואני-לא לישון, מהמילה בכלל

קמתי לאט לאט מהמיטה, מנסה לא להעיר אותו, למרות שהכל כבר פועם בתוכי-לא מגירוי, לא, מתשוקה שלא נעלמה, אלא רק בוערת ממגע שלא נענה. הרגשתי את זה חי בתוכי, כמו ניצוץ אדום-חם האורב בין הרגליים, מוכן להתלקח מכל תנועה, מכל מבט – אפילו משלי. בחדר האמבטיה הדלקתי מים חמים. כשהמטוס התחמם, ניגשתי למראה. אני אוהב להסתכל על עצמי בבוקר. במיוחד ברגעים כאלה. מולי, ילדה שהפסקתי להתבייש בה מזמן.
גבוה. רזה. קפיצי כמו פנתר. גוף מושחז על ידי שנים של התעמלות קצבית, עם רגליים ארוכות וחזקות להפליא, מותניים גמישים, בטן שמתכופפת כשאני שואפת עמוק יותר. העור חם, כהה, חי. השדיים-קטנים אך גאים, עם פטמות אפונה כהות ומוגדרות שעומדות כעת – כאילו מרגישות את מבטו של מישהו. אני מעביר את אצבעותיי מעליהם-בקלות, כמעט בתמימות-ורואה אותם מתכווצים. הכוס שלי חלק, עדין, עם ספוגים מסודרים וצרים, כבר לחים ומעט נפוחים מהתרגשות. היא נראית חמה אפילו ממבט אחד, כאילו היא יודעת שהיא מתרגשת עכשיו.
אני נכנס לסילוני מים אלסטיים. החום זורם על הגב, על הפפילות של השד, על הבטן ומטה. כל טיפה היא כמו נשיקה שמחליקה על הבטן ומתנקזת בין הרגליים. אני מרחיק מעט את הירכיים, מכוון את סילון המקלחת לשם – לכיוון הדגדגן, בדיוק, מכוון, לא חזק, אבל מספיק. התגובה של הגוף שלי היא מיידית. אני נרתע. הכוס מתכווץ כאילו נחנק על ידי גל. הדגדגן הופך להיות רגיש עוד יותר, כמו עצב חשוף.
אני מחזיק את הסילון — רק לכמה שניות. הרצון לא נעלם. זה עולה. לא כמו בשיאו, אלא כזרם הולך וגובר שאי אפשר להתנתק ממנו, אבל גם אי אפשר להרשות לעצמך להתנתק בבת אחת. אני מנקה את המקלחת, אני יודע שזה לא יעזור – כשאני במצב הזה, ניסיון לספק את עצמי רק מחמיר את המצב. בין הרגליים יש פעימה. אני מרגיש את הדגדגן שלי מתנפח, כאילו הכל מתחנן כלפי חוץ בי, כאילו הגוף שלי אומר לעצמו, עשה לי משהו. אבל אני לא ממהר.
אני פשוט עומד. רטוב. חם. חלק.
אני מנגב את הגוף בלי למהר. כל מחווה היא כמו מעשה קטן של תשומת לב לעצמך. העור עדיין לח, מריח נקי ומשהו מתוק שלא מגיע מהג ‘ ל, אלא ממני. משאלה שלא נעלמה. זה לא שכך – זה פשוט נעשה מדויק יותר, מכוון יותר. לא רציתי למהר. רציתי למתוח את המצב הזה. מורחים על הגוף, על האצבעות, על ההליכה.
אני פותח דירות דיסקרטיות עם פשתן-וסוגר אותו מבלי לבחור דבר. לא יהיו תחתונים או חזייה היום. אין שכבה נוספת. רק המכנסיים הקצרים הם שחורים, צמודים, על אלסטי דק שנאסף מעט בקפל בין הישבן, וחולצה לבנה שמתאימה היטב לחזה המדגישה את צורתי הצנועה אך העמידה.
הפטמות חדות, כהות, מונחות על הבד. אני לא מסתיר, להפך-אני מדגיש.
אני יוצא מהבית לריצת בוקר. השמש כבר גבוהה, אבל הבוקר עדיין לא הספיק להתעצל. באוויר-רעננות ומתח. אני רץ, לא מהר, עם קצב שנעים לי. כף הרגל נוגעת באספלט, הירכיים נמתחות, הברכיים עובדות בעדינות. אני יכול להרגיש את המכנסיים הקצרים נעים בגוף, כמו הבד משפשף קלות את הכוס שנותרה חשופה מתחתיו, וזה-מרגש עוד יותר. כל תנועה היא כמו סמור.
ליד הבית שלנו יש אגם. סביבו מסלול ריצה, ליד מגרש ספורט, סורגים, סורגים. אני מכיר את המקום הזה. זו לא השנה הראשונה שאני רץ כאן. אבל בימים כמו היום, אני לא בא לכאן רק בשביל הכושר.
זה יום שבת. מה שאומר שתהיה כאן בחירה.
החבר ‘ ה באים בקבוצות, חלקם עם רמקולים, חלקם לבד, אבל כולם-עם פלג גוף עליון פתוח, במכנסיים קצרים, עם גוף שרוצה להיראות. הם מזיעים, מתוחים, שכיבות סמיכה, נמתחים. והם מסתכלים, ואני זו שתמיד מסתכלים עליה. אני עושה מעגל. אחד. ואז השני. אני לא משנה את הקצב. אני נושם עמוק. אני מרגיש שלא רק דם פועם בפנים. כוס חם, רטוב, חי שנינו יודעים למה אנחנו כאן עכשיו. בהקפה השנייה אני פונה לכיוון המגרש. אני מוצא שטיח. אני מתחיל למתוח. לאט. במודע.
אני מתכופף לרגלי, מותח את הגב, מעוגל את הירכיים. אני רואה מישהו מוסח ממול. מביט יותר מדי זמן. אחר מעמיד פנים שהוא מטלטל את שרירי הבטן — אבל המבט יורד למטה. אני נותן להם את מה שהם רוצים. בלי מילים. מתיחה לרוחב. הישבן הולך הצידה, הגב נמתח, החלק העליון נמתח על הפטמות. אני נושם-חזק יותר ממה שאני צריך.
השקפותיהם – עלי, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים-אני והכוס הרעב שלי.
הם מעמידים פנים שהם ממשיכים באימונים שלהם. אבל אני רואה אחד כבר מושך לאט יותר והשני קם כדי להיות מולו. אני נשען עמוק יותר. אני מרגיש את הבד של המכנסיים הקצרים נלחץ בחוזקה על ספוגי הכוס, כאילו מלטף אותי מהתנועה שלי.
אני מתיישר לאט. אני מעביר את היד על הבטן. אין מצב. רק מגע. אבל זה הכרחי. אני ממשיך למתוח כאילו שום דבר לא קורה. אבל באמת, הכל קורה. הגוף שלי מתבונן. אני מרגיש את המבטים — לא בראש, לא בגב, אלא ישר לאן שהם מכוונים: בין הירכיים, למקום שמתחת לבד הדק כבר מזמן לחות, נמוגה ודחף פועם. אני מסתכל מסביב, כאילו בהיסח הדעת.
יש שניים בחנות של הסורגים. צעירים, יבשים, חדים. אחד עם זיפים קלים, השני הוא די ילד, אבל בנוי היטב. הם שותקים, שותים מים. העיניים שלי. הם לא מסתירים. רחוק יותר-קרוב יותר לסימולטורים ברחוב-גבר מבוגר, בשנות השלושים והחמש לחייו, חסון, רחב כתפיים, עם תספורת קצרה ומבט בטוח. הוא לא בוהה. הוא פשוט רואה אותי. וזה מספיק.
אני עושה דירות דיסקרטיות. לאט לאט אני מוריד את האגן למטה, פותח את הירכיים, משתרע לאורך כל הקו. ברגע זה אני מרגיש את המכנסיים הקצרים נלחצים חזק יותר אל הכוס, כאילו הלשון של הבד נגעה ממש על הספוגים. אני קצת קופא.
ושואל את עצמי, את גופי, את הכוס שלי. לא בקול רם, לא. רק בתוך עצמך, למקום שבו הכל נפתר:
הוא?

או אולי … זה?
ובתגובה – כמו תמיד-הפעימה הרטובה והפריכה שלה. חריף, מדויק, מתוק. כאילו הכוס אמר:
כן. זה. עם תספורת קצרה. אני לא מחייך. רק עולה לאט.
אני מעמיד פנים שאני עובר לסרגל.
למעשה – פשוט מתקרב אליו. אני קם, לאט לאט, לוקח את הזמן, נותן לגופי להישאר בשדה הראייה שלו קצת יותר ממה שהמצב דורש.
אני מסתכל עליו. ישר. ריק. בלי מילים.