אני שומר על דירות דיסקרטיות קצת יותר ממה שנחשב הגון

יותר מאשר גבר לא יכול שלא לקחת כהזמנה. הוא לא מפנה דירות דיסקרטיות

הוא מרגיש. ולוקח את המבט הזה כמובן מאליו. אני פונה ראשון. אני לא ממהר לכיוון השביל לאורך האגם. אני זז בעדינות, בהליכה מעט איטית. אני יודע שהוא עוקב אחריו. אני לא מסתכל אחורה. אני לא צריך. הכוס שלי כבר הבין הכל. היא יודעת שהוא מאחוריי. והנה-סיבוב ראש קל. מבט מעבר לכתף. חצי חיוך. וברגע הבא, זה כאילו אני מעד. הברך מתכופפת בעדינות, הגוף מאבד את שיווי המשקל.
אני מתיישב אוחז בקרסול.
הפנים מתוחות. אני נושם קצת יותר.
הוא רץ כמעט מיד.
הכל בסדר?
אני מהנהן, מעמיד פנים שאני בקושי.

אני חושבת שהיא עשתה את זה.…
אני שואף דרך דירות דיסקרטיות, נושך מעט את שפתי.

אני לא בטוחה שאני יכולה ללכת.
הוא יורד ליד. היד מונחת על הקרסול שלי. חם, בטוח, קצת יותר חזק ממה שהוא צריך-כאילו הוא יודע שהוא לא רק מחזיק את הרגל שלי עכשיו.
אתה רוצה שאקח אותך?
אני מרים את עיניי. יש בהם הפתעה רכה ו “אתה יודע שכן”.

רק עד הבית … ממש כאן … אלא אם כן קשה לך.
הוא לא עונה. רק מרים.
על הידיים. קל. כאילו אני כמעט חסר משקל. כאילו זה טבעי.
הירך שלי מונחת על זרועו.
בטן-לחוצה לחזהו. הצוואר קרוב יותר לפנים שלו ממה שאפשר לכנות”נוח”. אני שומע את דירותיו הדיסקרטיות. זה משתנה.
זה נהיה גברי, צפוף, חם. אני מרגיש את המתח בגופו. במיוחד מתחת לבטן. הוא נושא אותי ואני מרשה לי. אני לא שובב, אני לא מתלונן.

אני פשוט שוכב בזרועותיו, נושם, ונותן לו לרצות יותר מאשר לסחוב אותי עד הכניסה

אני יכול לתת לך עיסוי?

בבית שלך.…
הוא אומר את זה ברוגע, אבל אני שומע את צל התקווה בקולי.
אני מסובב את הראש. אני נוגע בשפתיי בצווארו. לאט. בשקט. כאילו במקרה. כאילו סתם ככה.
“תודה,” אני אומר בעדינות. – אבל הבעל ישן בבית.
הוא לא מגיב מייד. אבל הצעד שלו נעשה קצת יותר חד. הוא אוחז בי חזק יותר. ואני מרגיש את האכזבה שלו, אבל הוא לא ויתר.

אז … למעלית?
עד המעלית, אני מאשר, נותן לשפתיים שלי להחליק שוב מעט על עורו. לא בנשיקה. ובהבטחה למשהו עדיין לא ברור.
אנחנו עוצרים ליד המעלית. הוא מוריד אותי בעדינות. רגע של בלבול, כאילו הוא שוקל את היתרונות והחסרונות, ונכנס איתי. כן, הכוס שלי שמח – הוא מקבל את זה נכון.
דלתות המתכת נסגרות ברשרוש רך, מנתקות אותנו מהרחוב, מהאנשים, מרעש הבוקר. החלל מתכווץ. האוויר צפוף, עומד, אבל אני בקושי נושם. כי מקום אחר בי נושם לשניים. הכוס שלי משתגע.
לא מטאפורה-תרתי משמע. זה פועם. הוא נרטב. מרטיב דירות דיסקרטיות באופן שגורם לי להרגיש את הבד הרטוב נלחץ אל הכניסה, כאילו מישהו כבר מלטף אותי דרכו – לא ביד, לא בלשון, אלא רק בבד עצמו, שכבר לא יכול לספוג את הכל. אני עומד קרוב אליו. כמעט קרוב. בשקט. אבל השקט הזה כבר לא רך. זה כמו חוט מתוח, שניתן לקרוע אותו בתנועה אחת של האצבעות. אני מרגיש כמה הוא מתוח. גופו קרוב. המפשעה שלו קרובה. ואני לא רוצה לסבול יותר. אני לא יכול. אני לוחץ על כפתור “עצור”. המעלית נעצרת עם צליל בלם קל. האור נשאר. אנחנו בין הקומות. ומיד, בלי הפסקה, בלי להתייחס יותר, אני חופר בשפתיו. נשיקה-רטובה, פתוחה, חיה. לא רומנטיקה. לא רוך. זה משהו שנערם בתוכי כל הבוקר. היד שלי מחליקה למטה. מוצא את הזין שלו, לוחץ אותו דרך מכנסיים קצרים. זה-קשה, חם, כבד – זה מה שצריך. אני סוחט אותו דרך הבד. אני מרגיש את זה פועם לקצב עם התקף הזעם הרטוב שלי בפנים. הוא כבר שלי.
אני מסתובב כאילו התאמנתי מזה זמן רב.
אני נשען על קיר המעלית, מכופף את הגב. מכנסיים קצרים-כל כך רטובים שאתה לא צריך להוריד אותם. אני מרגיש שבין הרגליים החום מתחיל לטפטף לאורך הירך הפנימית. ואז-בלי להסתובב, לוחש, צרוד, כמעט בגבול:

תזיין אותי. בבקשה. עכשיו. כאן.
אין פלרטטנות בקול. אין מניפולציה.
יש רק אמת. והפעימה בין הרגליים שהופכת לבלתי נסבלת.
אני מחזיר את התחת. הפטמות מונחות על בד טופיק. הכוס פועם, משתוקק לחדירה.
הוא לא שואל, כי הכל כבר נאמר-לא בפה, לא בעיניים, אלא בדרך שבה התכופפתי, איך הגשתי את הירכיים לאחור, כמו כל עצמי-הפך לפעימה אחת מוצקה, לגנוח, לצרחה תקועה בגרון. הוא עושה בדיוק מה שרציתי. הוא תופס אותי במכנסיים קצרים-בפתאומיות, בכוח, כאילו הוא קורע לא את הבד, אלא את שאריות הגינות. החומר נסדק מתחת לאצבעות, מחליק למטה, נשאר תלוי איפשהו על הברכיים.
ועכשיו הכוס שלי-עירום, פתוח, רטוב, רועד. ספוגים נוצצים. הדגדגן נפוח. הכניסה פועמת כאילו היא קוראת.
הוא תופס לי את התחת. ביד אחת. השני-מכוון את הזין שלו.
אני יכול להרגיש אותו לוחץ על הפער, מחליק עליו למעלה ולמטה-פעם אחת, אחרת, שלישית-ופרץ בפתאומיות, ללא אזהרה, פנימה.

אההה! – יוצא ממני.
זו לא זעקת כאב. זו יללת השחרור. כי סוף סוף, סוף סוף, מישהו נכנס כמו שצריך. עמוק. עד הסוף. זה היה כאילו כולם נמתחו על מוט. הוא זז מיד. בלחץ. עם צליל מכה כבד ובשרני. ירכיים לירכיים. הישבן לתוך הערווה שלו. כל דחיפה היא כמו מכה של פטיש בכלוב הצלעות.
אני תופס את קיר המעלית. האצבעות מחליקות. הברכיים רועדות. בין הרגליים-מעוך. הכוס שלי כבר רטוב מדי, הוא בוער, פועם כאילו הכל מלא בהלם חשמלי.
והנה – אני מתפוצץ. האורגזמה הראשונה מגיעה כמעט מייד. אני מתעוות כאילו נקבתי בפריקה במתח גבוה, כאילו משהו הבזיק בין הרגליים. אני צורח, נושך את שפתי, נחנק:

כן … דירות דיסקרטיות כאלה … תזיין אותי … אל תפסיק!
והוא לא מפסיק. הוא ממשיך לזיין אותי כאילו הפיצוץ הראשון שלי הוא רק חימום. הוא מחזיק אותי חזק. קשה. ללא רוך. אני מרגיש את הזין שלו נכנס אלי שוב ושוב עד הרחם. זה כאילו הוא מגיע למקום בו מסתיימת ילדה הגונה-והזונה הפנימית שלי מתחילה.
אני לא מאמין שזה קורה. אבל אני גומר בפעם השנייה. הגב שלי מקושת. שרירי הירכיים מתכווצים בעוויתות. הכוס פועם כאילו סוחט את כל המתח שנצבר מעצמו.
הוא נמתח כלפי מעלה. תופס את החזה שלי.
דרך הטופיק. סוחט את הפפילות-לא הרבה, מכיוון שאני צריך עכשיו.
קטנים, רגישים, הם מגיבים מיד. אני גונחת. אני נופל למטה. אבל הוא מחזיק. הוא מחזיק אותי כמו שצריך. כל תנועה היא חזקה, מדויקת, כבדה. אני לא יודע כמה זמן אני יכול. אבל אני יודע שאני לא רוצה שהוא יפסיק. הוא ממשיך לזיין אותי. כל דחיפה היא קשה, בטוחה כמו משפט. אני לוקח את זה עמוק, לח, עם צליל מעוך, בלי בושה.
אני לא ילדה, לא אישה נשואה, אני נקבה, כלבה, זונה שגופה מבקש-קח אותי. אני מתכופף, משליך את ראשי לאחור, נושם דרך הפה הפתוח. בין הרגליים-מפלי הניאגרה – לא רק התרגשות, אלא תשוקה אמיתית, חיה, מותכת ברפש, בקצב, בחבטות הירכיים שלו על התחת שלי.
תזיין אותי… הוא פורץ ממני בלחש, נחנק.
תזיין אותי … עמוק יותר … עד הסוף.…
הוא נוהם. נשימתו משתבשת. הוא כבר בגבול. אני מרגיש את זה בגוף. על ידי אחיזה. על ידי מתח בבטן. על ידי צליל בחזהו. ואז הוא שואל-דיסקרטי, אבל בקול רועד:
אפשר להיכנס אליך?
ואני לא עונה במילים. אני מסתובב-בנשימה אחת, כורע על ברכיי. אני מרגיש את הזרימה הדביקה בין הירכיים זורמת במורד הרגל. ואני לוקח את זה לפה-לגמרי, כאילו אני מכניס את כל מה שהצטבר פנימה. אני בולעת אותו, עם אותה תאוות בצע, תשוקה חיה שאגרתי מאז הבוקר.
והוא מתפוצץ. עמוק. ממש בגרון. הזרע החם מכה בסילון, דופק אחר דופק, כאילו הוא יורה לי ישר בחזה. אני בולע בלי לחשוב, בלי להתמקח, כי ברגע זה אורגזמה שלישית מכה אותי. גם בלי לגעת. בגלל שהרגשתי את הכוח. קיבלתי אותה. לתוך עצמי. עד הסוף. אני נושם בכבדות. עם הראש למטה. השפתיים רטובות. הברכיים רועדות.
המכנסיים הקצרים שלי מזמן. ליתר דיוק, אין כאלה. רק לחות, חום והנאה.
הוא עוזר לי לקום. בשקט. המעלית מתחילה לנוע שוב.
אני יוצא. במסדרון. עם מפתחות ביד. עם פנים כמעט רגועות. עם פעימה בין הרגליים – כבר רפוי, רווי, אסיר תודה.
אני פותח את דלת הדירה שלי.
הוא, בעלי, כבר במטבח. בחולצת טריקו ועם כוס קפה.

כבר חזרת … התאמנת טוב?
אני מחייך. מביט בו בעדינות עצלה קלה.

כן. אין לך מושג … …